יום ראשון, 25 בינואר 2009

אני מותשת לחלוטין.
השבוע האחרון, החודש האחרון,
בכל יום מעמסה רגשית חדשה ואני כבר לא מנסה אפילו לשמור על עצמי.
זהו עולם, שברת אותי.
יש רגעים בהם אני מופתעת מעצמי שאני לא בוכה ואני מרגישה כלכך אמיצה ולא ילדה קטנה,
אבל האמת היא שהאירועים שעברתי באחרונה הם שביגרו אותי למרות שלא באמת רציתי,
ואני מייחלת לחזור לרגעים שקטים.
לא מגיע לי, באמת לא מגיע לי,
אני כבר מעדיפה לחזור להיות עצובה מריבים עם חברות או על בנים או על עצמי,
ולמנוע מעצמי להרגיש את העצב הזה שהוא כלכך כואב ומכביד ואני כבר חלשה מכדי לשאת אותו.
יש רגעים בהם אני מרגישה כלכך לבד ויש רגעים בהם אני מרגישה כלכך מסופקת מאהבה של המשפחה שלי,
או של החברות אבל כרגע אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
אפילו לישון אני לא מצליחה מרוב המחשבות, את הרוגע הקטן הזה של לשים את הראש על הכרית הנעימה,
איבדתי גם את זה כי אני מוצפת בחלומות רעים ומציאות רעה וחיים רעים.


אני צריכה קצת כיף, באמת שכן, למרות שלא נראה לי שכבר יש כזה דבר שהוא כלכך כיפי שישכיח ממני את מה שעובר עליי,
אבל לפחות שיסיח את דעתי לכמה רגעים, שיהיו לי רק כמה רגעים שמחים. זה לא הרבה לבקש, נכון?

בכל העולם הענק הזה, שמלא בכלכך כלכך הרבה יופי. אני נמצאת כאן קטנה, ועלובה. ומותשת, וחסרת כל.
כל הזמן הזה שהייתי שמחה מדברים קטנים שנראים חסרי משמעות לאחרים ולי היו הכל,
אני נכנעת. העולם הרס את זה בי. ואני מקווה שיום אחד אני אחזור להיות כזו.

לפני שהכל התחיל, לפחות באמת, אספתי כמה תמונות שעשו אותי מאושרת, הן עדיין מעלות לי קצת חיוך.