אתמול ישבתי בתחנה, מייואשת מהחום אשר כרך אותי וחדר אל תוכי,
כשהאוטובוס הגיע סוף סוף הרגשתי הקלה עצומה,
התיישבתי לי במושב שעונה על החלון, מולי התיישבה ילדה קטנה עם עיניים גדולות שהסתכלה לכל עבר תוהה,
ואז נרדמה על זרוע אמה, מחפשת נחמה.
מעבר לשמשה הסתכל עליי נער, שואל מי אני בפה סגור.
אך אולי אלו רק גחמות עפעפיי הנואשים לדעת מי מניד אותם.
אח"כ היה קורס, ובערב נפגשתי עם אחיי, אכלתי עם נחום פיצה ואח"כ הלכנו לדבו, יש לו ריצוף נהדר.
לאחר שלא הצלחתי לסבול יותר את הכאבים ברגליים מהנעליים החדשות נחום ייעץ לי פשוט להוריד אותן וללכת יחפה עד לתחנה, הסכמתי איתו וכך הלכתי את שנקין ואלנבי, משום מה לא הרגשתי אפילו טיפת בושה, אלא שיחרור.
-